0
חיכיתי שנה כדי לכתוב את הפוסט הזה. מזהירה מראש- נדרשת סבלנות:) 1.11.12. לפני שנה בדיוק התחלתי דרך חדשה. שבוע קודם חגגתי יום הולדת 40. המשקל הראה מספר גדול בהרבה. ממש ממש הרבה. השבועות שלפני יום ההולדת לוו בהרבה מחשבות. מחשבות על כך שאני מתק…רבת לגיל בו אמי מתה. מחשבות על רצון לעשות שינוי. מי שמכיר אותי יודע כמה התנהלו חיי לפי: "איפה אחנה כדי שאלך כמה שפחות?". נסעתי למכולת (מרחק 3 בניינים מביתי), אספתי ברכב את הילדה מהגן (מרחק של רחוב אחד מהבית. הסיבוב עם האוטו נמשך הרבה יותר מאשר הליכה ברגל). לא הצלחתי לסגור את החגורה במטוס לאילת, שברתי כסא בבריכה במלון ועוד ועוד חוויות "נעימות". ביום הולדתי ישבתי בבית קפה בקניון "רננים" עם חברה אהובה (היוש, לימור, כפרה עלייך:). אכלנו כהוגן ולא שכחנו לקנח (בכל זאת…יומולדת). לימור, בחוצפתה הרבה, ביקשה שאבוא איתה לקנות משהו בהום סנטר, בקצה השני של הקניון. מי שמכיר את "רננים" יודע שמדובר בשלושים שניות של הליכה ממש ממש איטית. לא הצלחתי ללכת. התנשפתי, עצרתי כמה פעמים בדרך הפתלתלה והמבט ההמום של לימור השלים את התהליך שהתחיל כמה שבועות לפני כן. מפה….הדרך לדיאטנית המקסימה הייתה קצרה (תודה עדי על "השידוך". חפשו את המהממת שבדיאטניות ברשימת החברים שלי- הילה  צור…) כבר במפגש הראשון הודעתי להילה שעל ספורט אין מה לדבר. גם לא על הורדת שוקולד מהתפריט. גם לא על ירקות. בטח שלא על מים. ומה אומר? הילה לא נבהלה וגם לא בעטה אותי החוצה. מהממת, כבר אמרתי? לאט לאט, המשקל התחיל להראות מספרים נמוכים יותר (טוב…בינינו…עדיין גבוהים משל שני אנשים גם יחד, אבל מי סופר). אני ידעתי שהפעם, זה אחרת. לא עוד דיאטה מטורפת של חמישה ק"ג בשלושה ימים. מחשבות על ניתוח לא חלפו בראשי, ידעתי שאני רוצה לקחת אחריות על התהליך בעצמי. אחרי כחודשיים, הילה ואני החלטנו שאפשר להוסיף קצת הליכה לתפריט. הצלחתי לצעוד 7 דקות, עם 5 עצירות. במעלית בבניין, כבר הרגשתי התכווצויות שרירים. שכבתי במיטה מעולפת למשך  יומיים. אבל המשכתי. הצלחתי כעבור שבועיים לצעוד 7 דקות ללא הפסקה. כדי לקצר את הפוסט הזה…שנה אחרי: ירדתי עשרות ק"ג (המספר באמת לא חשוב. אני עדיין שמנה יותר מהממוצע, אני עדיין בתהליך, אבל אני בדרך הנכונה). אני רצה (!!) 7 ק"מ ברצף. מתכוננת למירוץ ת"א (10 ק"מ). שותה גם מים ואוכלת גם ירקות (וגם שוקולד).
אז למה אני משתפת? בעיקר עבור עצמי. סוג של התחייבות לעצמי שלא אפסיק. גם בשביל אחרים, שנמצאים במבוי סתום וגם כדי להודות. להודות לכל מי שתמך, החמיא, עודד, התלהב, העיר, פרגן וגם פרגן פחות (אייקון של אצבע משולשת). מה שהכי חסר לי, כמו בעוד אלפי דברים קטנים שקורים לי כל יום, אלו השיחות עם אמא שלי. אין לי ספק שהאנרג'ייזר הפנימי הזה שפתאום צמח לו בתוכי, הוא משהו שהיא מניעה איפשהו, במקום בו היא נמצאת. אני יודעת שהיא רואה, גאה ובעיקר- עוזרת בכל התהליך. כי אמא שלי הייתה האישה הכי אוהבת, הכי חמה, הכי מפרגנת והכי מיוחדת שיש (ואת זה לא רק אני אומרת).
תודה לכל מי שקרא עד פה. מצרפת שתי תמונות. בשנה הבאה, אעלה תמונה שבה כבר לא אהיה אפילו שמנמנה.

 

 

השאר תגובה


שם*

כתובת מייל*

אתר

התגובה שלך *

אשר תגובה

כל הזכויות שמורות | האתר נבנה על ידי סייטאיט קידום ובניית אתרים